תרבות האלכוהול בישראל: בין "לחיים" ל"למה שמו לי מים בכוס?"

מסע הומוריסטי ועמוק לעולם הכוסות, הצ'ייסרים והמבוכה הלאומית

ברוכים הבאים לישראל – מדינה שבה אפשר לשמוע את המשפט "תביא בקבוק טוב" גם בחתונה יוקרתית וגם בשק"ם של בסיס סגור בצפון. מדינה שבה האלכוהול לא שייך לתרבות עתיקה של טקסים מחושבים, אלא יותר למעין ניסוי חברתי המוני, עם קצב מזרחי ברקע, תאורת ניאון ומחסור חמור בשליטה עצמית.

אז מהי בעצם תרבות האלכוהול בישראל? יש האומרים שאין דבר כזה. אחרים טוענים שדווקא יש — היא פשוט צעירה, מבולגנת, רועשת, ומריחה קצת מערק ומלח של טקילה. המאמר הזה יצלול לעומקה של התרבות האלכוהולית הישראלית, יבחן את שורשיה, התפתחותה, מבניה הסוציולוגיים, וינסה להבין למה כל מסיבת גיוס נגמרת בזה שמישהו בוכה במדרגות.

לא נולדנו עם בקבוק – אבל מצאנו דרכים לפצות

שלא כמו בגרמניה, שם הילד לומד לשתות בירה עוד לפני שהוא לומד לנהוג, או בצרפת, שם יין נלגם בארוחת צהריים עם חיוך מדוד ומפית פשתן – בישראל שתייה היא לא משהו "שגדלים איתו".
זה משהו שמתנפלים עליו.
בגיל 18 (או קצת לפני), דור שלם מגלה פתאום את פלאי האלכוהול — לא דרך חינוך מדורג, אלא דרך בקבוק וודקה זול מהדיוטי פרי וצמד מסטיקים של אקסטרה בתור "מנטרל ריח".

הבעיה המרכזית היא שפשוט אין מסורת שתייה עקבית. אין דודים איטלקים שימזגו לך יין וילמדו על טרואר, אין סבים סקוטים עם וויסקי בן 40 שנה. יש מקסימום דוד עם מבטא טורקי שצועק "תשתה יא גבר, מה אתה ילדה?".

איפה שותים? ובכן, זה תלוי בגיל

1. נוער שותה איפה שאי אפשר לתפוס אותו

על חוף הים, במקלט, בפארק הציבורי מאחורי הספרייה. תמיד עם בקבוק שלא צריך פותחן (מי לעזאזל פותח בקבוק יין בגיל 17?), ובעיקר עם אלכוהול שלא שותים — שורדים.
הרמזים: פיצוציות עם בקבוקים בחמישים, קולה שתפקידה לטשטש את הוודקה, ומישהו שצועק "אל תערבב! זה מה שהפיל את ניר מהכיתה של תמר".

2. סטודנטים שותים כדי לשכוח שהם סטודנטים

שתייה בקמפוס הפכה לספורט אולימפי. אירועי "בירה ב-5" ו"צ'ייסר בשקל אם אתה לובש סנדלים" מחזקים את מעמד האלכוהול ככלי ניהולי רגשי וקהילתי.
בשעות השיא, כל מי שסביבך שיכור, מאוהב, בוכה ומדקלם את סולחה של רן דנקר בו זמנית.

3. רווקים בני 30 שותים כדי להרגיש שהם עדיין "בעניין"

בר קוקטיילים. הזמנת ג'ין עם טוניק אקזוטי ומי ניחוחות פרובאנס. המלצרית הגישה עם חופן עלי בזיליקום ועירבון למנה השנייה. אתה מתרשם. היא פחות.
אתה שותה לאט. אתה מקשיב. אתה מנסה להיזכר אם זה הליקר שגורם לך לפריחה או ההיא מהדייט הקודם.

4. הורים שותים כדי לא לצרוח על הילדים

החל מהשעה 21:00, ההורה הממוצע פותח בקבוק יין ואומר "רק כוס אחת". שלוש כוסות אחר כך, הוא מזמזם לעצמו "שיר למעלות", מסמס בטעות לבייביסיטר, ונרדם על הספה תוך כדי פרק של "מאסטר שף".

מה אנחנו שותים? או: קפיצה בין ג'ין, ערק ובלו נאן

הישראלי המצוי יעבור בחייו דרך כל הקשת האלכוהולית:

• ערק – משקה לאומי סמוי. לא כי כולם אוהבים אותו, אלא כי הוא מצליח איכשהו להשתחל לכל בר מצווה בבת ים.
  שמים אותו בפריזר, שותים עם קרח, ומבטיחים שזה "טוב לקיבה". לא בטוח של מי.

• וודקה – התשובה הרוסית לכל דבר, כולל חתונות, בריתות וטקסי סיום קורסים.
  מי שלא קיבל וודקה מבן משפחה של יוצא חבר המדינות – לא היה באירוע באמת.

• יין – פעם היה רק קברנה של כרמל מזרחי. היום זו תעשייה שלמה, עם יקבים, סיורים, ומילים כמו "טאנין" ו"סיומת ארוכה". רק אל תגיד בטעות "מרלו" עם הברה מוטעית ליד חובב יין. הוא יסתכל עליך כאילו הרסת לו את הילדות.

• בירה – בישראל שותים בירה כאילו היא או מים או מטבע חוץ. יש את הגולדסטאר, ויש את אלה ששותים בירה חיטה גרמנית בשם שמזכיר מכת ארבה.
  וזה תמיד מגיע עם פיצוחים. כי אין שתייה בלי משהו להתעסק איתו עם הידיים.

• קוקטיילים – בשנים האחרונות, תל אביב הכריזה על מהפכת מיקסולוגיה, שבה כל משקה עולה כמו שכר דירה בצפון הארץ וכולל סירופ רוזמרין תוצרת בית וקרח שיוצר במיוחד ע"י נזיר הימלאי. אבל הוא טעים. מאוד.

מתי שותים? רמז – תמיד יש סיבה

• שישי בצהריים – השעה החוקית לשתות כמו באירוע מועדונים. במיוחד אם יש חומוס ברקע.

• חתונות – חוק ברזל: ככל שה-DJ גרוע יותר, כך כמות הצ'ייסרים עולה.

• מסיבות גיוס/שחרור – האלכוהול הופך כאן למטאפורה לחופש. וגם אמצעי לספר בדיחות שהמפקד לא צריך לשמוע.

• יום עצמאות – לא שותים — מתאבדים קולינרית עם בירה על המנגל.

• ט"ו באב – כי גם לאהבה צריך תיווך אלכוהולי.

• יום כיפור (בערב סיום הצום) – נכון שלא שותים, אבל הנה חידוש: ישראלים רבים חוגגים את סוף הצום עם בירה "רק כדי להתאושש". כי מים זה לחלשים.

פרק ה': איך שותים? ובכן… תלוי איפה

בגרמניה – שותים בשקט, בטמפרטורה מדויקת.
בצרפת – לוגמים.
בבריטניה – מתנודדים לבר תוך כדי שיחה על מזג האוויר.
בישראל? בצעקות. עם "לחיים!" קולני, הרמות כוסות תיאטרליות, ומישהו שמצלם לסטורי את כולם צועקים כאילו זכו בלוטו.

אין שקט. אין שיווי משקל. אבל יש חום, ויש אחווה. זה חלק מהקסם. או מהבלגן. תלוי מי שואל.

בין רוויה לצמא חברתי

ישראל היא מדינה שמנסה כל הזמן להגדיר לעצמה תרבות. גם בתחום האלכוהול, זה נכון: מייבאים יינות, מפתחים ברים, עושים סדנאות וויסקי, ומנגד — ממשיכים למזוג רד בול עם וודקה בכוסות פלסטיק מתחת לגשר.

הישראלים לא שותים כדי לברוח מהחיים, אלא כדי לחגוג אותם — לעיתים קרובות, לעיתים בקול רם מדי, ולעיתים עם יותר מדי צ'ייסרים. אבל בכל זאת, בכל בר, בכל ארוחה חגיגית, ובכל ערב חמישי, אפשר לראות את מהות הישראליות בכוס אחת: שילוב של חום, תעוזה, בלגן וחיוך רחב עם כתם של בירה על החולצה.

אז לחיים. או כמו שאומרים אצלנו – "יאללה שותה איתי או שאתה פרייר?"