כוסות ומזיגת הבירה
אחד מהדברים החשובים ביותר בהגשת הבירה הוא נקיון הכוס וזאת היות והנקיון קובע את עמידות הקצף שהינו דבר חשוב מאוד בבירה ובלעדיו בירה אינה בירה.
נהוג לקבוע בצורה מיתולוגית ממש את גובה קצף הבירה (מפי הכוס) לשתי אצבעות המונחות זו בצד זו.
טעמו של הקצף שונה מטעמה של הבירה עצמה, דבר אשר מוסיף מאד לטעמה המיוחד של הבירה.
ארופאי שיקבל בירה ללא קצף עלול לקבל התקפת לב, בארץ אם ימזוג הברמן בירה עם 2 אצבעות קצף, ברוב המקרים יקבל תגובה נזעמת מהישראלי שחש מרומה ולא מבין מה הקשר בין הקצף והבירה ( קצף הוא אוהב רק באמבטיה ) .
מצד שני, אם אותו הישראלי יקבל כוס “שטוחה” כלומר ללא קצף בכלל יטען שבבירה אין גזים. באירופה רוב הבירות מוגשות כשחצי הכוס היא קצף. (כינוי לקצף הבירה הוא “תחרה בלגית”).
יצירת הקצף מקורה במזיגה נכונה :
קודם כל כאמור יש לשטוף את הכוס במים נקיים וקרים, אסור שישארו שאריות סבון ושומן (באירופה קיים עפ”י רוב ליד ברז הבירה מתקן שטיפה מיוחד), אחר כך יש להעמיד את הכוס מתחת לברז הבירה , קצת מרוחקת ממנו , לפתוח את הברז במלואו בתנועה אחידה ומהירה אחת ומייד להעלות את הכוס ולהשעינה בשיפוע אל הברז ( כשפי הברז נוגע באלכסון בשולי הכוס הפנימיים).
כשהבירה מגיעה לסוף הכוס יש לישרה ולסגור את הברז בתנועה מהירה אחת .
המזיגה הראשונית – כאשר הכוס רחוקה מן הברז נועדה ליצירת כתר קצף עמיד אשר “עולה” עם הבירה הנמזגת לכוס . פעולה זו אינה נכונה ו/או אפשרית כאשר הברז מכוון על מזיגה מהירה, כלומר לחץ גבוה במערכת הבירה, ואז מה שצריך לעשות הוא להצמיד את הברז לשוליים הפנימיים של הכוס ( כשהיא מוטה באלכסון ).
גם כאשר מוזגים לכוס שתחתיתה צרה – יש לוותר על יצירת הקצף ההתחלתית ולמזוג את הבירה – מיד עם פתיחת הברז , באלכסון אל דופן הכוס: שכן – בכוס כזו ( בגלל התחתית הצרה ) נוצר הרבה קצף מיד עם תחילת המזיגה.
טעות נפוצה היא , מזיגה התחלתית באלכסון ואח”כ – על מנת ליצור את כתר הקצף ,מזיגה כלפי מרכז הכוס . אמנם נוצר קצף נהדר , אך מזיגה זו מוציאה הרבה גזים מהבירה וחבל – זה יהרוס אותה ! ! ! .
בבירה איכותית , הקצף עמיד מאוד ולוקח לו זמן לרדת , במקרה כזה כאשר מגישים את הבירה משתמשים ב”סקימר” שהוא מעין סכין מיוחד מפלסטיק שנועד להסרת עודף הקצף מהכוס : מטים מעט את הסקימר לאחור ועוברים איתו באיטיות על פני הכוס.
שלוש כוסות עיקריות משמשות לשתיית בירה :
1) כוס מאג הכוס המסורתית , נועדה לשתיית לאגר כהה או אייל.
כוס זו עשויה בדרך כלל חלונות חלונות ושוליה העליונים ריקים מחלונות ומשמשים לקצף.
בארץ נפוצות במשך כמה שנים כוסות מאג מאוד לא נכונות שכן כוס כזו אמורה להיות ישרה ולא נפתחת כלפי מטה – כנהוג לגבי כל משקה מוגז .
2) כוס עם דפנות משופעות – מיועדת לשתיית פילזנר ומוגשת עם בירות קלות למיניהן ועם בקבוקים.
3) כוס “טוליפ” ( צורת פרח הצבעוני ) – יש המכנים אותה “כוס גיטרה” ויש שכוס זו מזכירה להם גוף אישה ( צר במרכז ).
כוס זו מתאימה לכל סוגי הבירה ובעיקר לבקבוקים .
* * * בחלק מהפאבים מקפיאים או מקררים את כוסות הבירה , אמנם זה נראה אטרקטיבי ונותן ללקוח תחושה של”במיוחד בשבילי” , אך זהו מתכון בטוח להריסת טעם הבירה אשר מאבדת את טעמה כשהיא קרה מדי .