משקאות ייחודיים – הקדמה
עד כאן דיברנו על ה-SPIRITS: ג’ין, וודקה, רום, טקילה וויסקי וברנדי.
את מה שנשאר לנו לדבר עליו, שהגדרתי בתור “משקאות ייחודיים” – קשה לחלק בצורה מוחלטת: חלקו שייך למשפחת היינות המחוזקים, רובו שייך למשפחת המשקאות הלאומיים וכמעט את כולו אפשר לחלק לשניים – ( בצורה גסה מאוד – לא לתפוס אותי במילה ):
1 . אפרטיפים
2 . דז’סטיפים
אפריטיף : אפריטיף כעקרון הינו משקה ששותים אותו לפני הארוחה , לרוב הינו אפטייזר כלומר מעורר תאבון אך לא תמיד – ולא אצל כל אחד. ההגדרה הזו הינה כללית מאוד וכוללת הרבה מאוד משקאות בעלי אופי שונה אחד מן השני. מה שכן דומה במשקאות הנ”ל הוא שאינם מתוקים ועפ”י רוב הם מתובלים. ( למשל מהמשקאות שדיברנו עליהם עד עכשיו – ג’ין כשהוא בא עם טוניק, סודה או ביטר למון – הינו אפריטיף מעולה ).
דז’סטיף : משקאות כבדים יותר , מתוקים יותר עפ”י רוב , נועדים לשתייה אחרי הארוחה – הכוונה בעיקר לליקרים , אבל גם ברנדי ואפילו וויסקי.
מתוק מוריד לחלוטין את התאבון וגורם להרגשת נינוחות בקיבה ( קינוח ) .
– דז’סטיף לא חייב כמובן להיות משקה .
בשיעור הזה אנו הולכים לדבר על משקאות ייחודיים , כשאני אומר משקאות ייחודיים אני מתכוון שאין להם תמיד משפחת משקאות מוגדרת , והם מיוחדים בטעמם ,או בדרך הכנתם ולכן עומדים בפני עצמם – כקטגוריה (חוץ ממשפחת היינות המחוזקים שעליהם מיד נדבר ) .
חלק גדול מהמשקאות הללו מזוהים עם מדינות מסוימות או אזורים מסוימים ולכן אפשר לכנותם גם משקאות לאומיים ( במיוחד כאשר מדובר על משפחת משקאות האניס)
( כשאני אומר אניס הכוונה היא לטעם ליקריץ ).
אנחנו נדבר היום על כולם : ונפתח במשפחת היינות המחוזקים שכוללת את הוורמוטים, שרי, פורטו (פורט), מדירה, טוקאי, מלגה, מרסלה . . .
נתעכב במיוחד על וורמוט, שרי ופורט שכן האחרים כמעט לא “מסתובבים” בפאבים, (במיוחד בישראל) .